השאלה מי רשאי להיכנס למסלול הדוקטורט בישראל נראית לכאורה טכנית, אך בפועל היא נוגעת בלב המדיניות האקדמית. בכתבה שפורסמה באתר סרוגים מציג פרופ’ עקיבא פרדקין עמדה ברורה ומנומקת שלפיה הדרישה לתזה בתואר השני איננה מדד מהימן לפוטנציאל מחקרי, אלא כלל שהתקבע מתוך נסיבות היסטוריות שאינן רלוונטיות עוד לעולם האקדמי של ימינו.
עקיבא פרדקין מצביע על הפער בין ישראל לבין המודלים הבינלאומיים, שבהם ההכשרה המחקרית ניתנת במהלך הדוקטורט עצמו, באמצעות קורסים ייעודיים, ליווי מתודולוגי ועבודה הדרגתית על הצעת המחקר. בישראל, הוא מסביר, רבים מוצאים את עצמם חסומים לאחר שסיימו תואר שני ללא תזה, אף שמדובר במסלול הלימודים הנפוץ ביותר כיום. התוצאה היא סינון שאינו בוחן כישורים אמיתיים אלא תנאי פורמלי.
האייטם שפורסם באתר סרוגים מטעמו של פרופ’ עקיבא פרדקין חורג מסוגיית הקבלה בלבד ומציב שאלה עקרונית יותר על עתיד ההשכלה הגבוהה. האם המערכת תבחר להיצמד לכללים שנוחים לניהול, או שתאמץ מנגנונים גמישים ומדויקים יותר שמזהים יכולת מחקרית לאורך זמן. זהו שיח שמזמין בחינה מחודשת של הקריטריונים עצמם, ומציע לחשוב על הדוקטורט לא כחסם, אלא כהזדמנות אמיתית לפיתוח ידע והשפעה.
